האורח

כמו בכל שנה בזמן הזה, גם הפעם עצר האיש למנוחה בפונדק השייך למשפחתנו. הסיפור על האיש המגיע פעמיים בשנה , פעם הולך לכוון היערות וחודש לאחר מכן חוזר משם, ועוצר למנוחת לילה בפונדק, עובר מאב לבן כבר כמה דורות.

לפי החישובים שלי גילו של האיש היה אמור להיות הרבה מעל מאה, אבל הוא נראה כמו שהכרתי אותו כל חיי, בגיל העמידה. בחור שתקן היה, ומעבר להזמנת החדר, ברור זמני הארוחות והזמנת האוכל לא היה מוציא מילה מפיו. אדם צנוע היה, חוסך באכילה וממעט לישון. למחרת, למעט מיטה סתורה וסכום כסף שהיה משאיר אחריו, ניתן היה לחשוב כאילו לא היה כאן מעולם. עד הפעם הבאה כמובן.

השנה החלטתי לאזור אומץ ולדבר עם ההלך כאשר יחזור מן היערות. לאחר ארוחת הערב ניגשתי אליו. "שלום לך אדוני. אני מקווה שארוחת הערב ערבה לחיכך." אמרתי. האיש הנהן בראשו ואמר שהאוכל מצוין כתמיד. "סלח לי על חוצפתי, אבל אני ומשפחתי משרתים אותך כבר למעלה ממאה שנה, לפחות לפי הסיפורים ששמעתי מאבי ומסבי לפניו. הייתי מעונין לשמוע קצת על לקוח ותיק שכמוך."

האיש חייך "ומה שמך בחור צעיר?" שאל. "שמי יאן ואני כבר בן 04 לידיעתך." עניתי. "יאן מורטל. אתה צאצא של יאן אדום הבלורית, אבי סב סבך אם איני טועה." אמר האיש. "בחור טוב היה יאן האדום, היה לו את היין הכי טוב במחוז. אני חייב לציין שאתה מקפיד לשמור על הרמה ידידי הצעיר."

"אתה הכרת את יאן האדום? הוא נפטר לפני למעלה ממאה וחמישים שנה." אמרתי בתמהון, "זה לא יתכן". "אם יש לך קצת מאותו יין של יאן האדום אי שם במרתפך, תזכה לשמוע ולדעת כיצד זה כן ייתכן."

וכך, אחרי כמה כוסות יין, התרווח לו האיש במושבו והתחיל לספר: "היה זה לפני הרבה זמן, כאשר הייתי צעיר בשנים ומאוהב. אני חושב שהמלך הוף השני היה אז בשלטון." חייכתי בחוסר אמון, תקופת השלטון של הוף השני היתה לפני כמאתיים שנה. "אל תצחק", אמר האיש למראה חיוכי, "אני מבטיח לך שכל סיפורי הוא אמת לאמיתה."

"ובכן, הייתי צעיר ומאוהב." המשיך האיש, "מריאן היה שמה, ואנחנו היינו מאושרים באהבתנו ותכננו להנשא. ערכנו מסע לכאן כדי לבקר את סבתה ולקבל את ברכתה. שם סבתה היה ג'והאנה, והיא היתה מכשפת הכפר באותם ימים. אחרי דרך קלה וחסרת ארועים, הגענו אל הכפר וזכינו לברכת הזקנה.

"בזמן שהותנו כאן גילתה מריאן מגילה עתיקה ובה נוסחא עבור שיקוי להארכת חיים, היא מייד השתכנעה שעלינו לנסות את אותו שיקוי כדי שאהבתנו תאריך שנים. אחד מפריטי השיקוי היה פרח נדיר שנמצא בעבי היער רק בתקופה זו של השנה. למרות נסיונות סבתה לשכנע אותה לחזור בה ,נסיונות שכללו אזהרה על קללה שרובצת על השיקוי, היתה מריאן להוטה לצאת. כמובן שלא יכולתי לעמוד בפניה. וכך יצאנו למחרת לחפש את השיקוי.

"לא היתה לנו צידה רבה ואף לא כלי נשק אחד להגן עלינו. לא אלאה אותך בסיפור מסענו. אבל בסופו של דבר ולאחר תלאות רבות, מצאנו את הפרח, הכנו את השיקוי ושתינו אותו. למחרת בדרכנו חזרה אל הכפר החלה מריאן להרגיש ברע, וכשהגענו אל בית סבתה היא כבר היתה חולה מאד. כשראתה אותה ג'והאנה היא החווירה וכמעט התעלפה. אחר כך הבנתי ממנה שהיא חשבה כי לעולם לא נמצא את הפרח. הקללה, כך טענה, אומרת שעל כל אחד המקבל חיים יש אחר המפסיד חיים."

" ימים רבים ניסינו לסעוד את מריאן, סבתה השתמשה בכל שיקוי ולחש אפשרי, אך הדבר לא עזר ומריאן היפה שלי הלכה וגססה. ערב אחד היא פקחה את עיניה ואמרה "אל נא תתעצב אהובי, את חיי אני מקריבה בשבילך. ןלכן אני עושה זאת בשמחה. נצל מתנה זו ממני כי היא מבטאת את אהבתי אליך." למחרת נפטרה מריאן."

" אהובתי שלי מריאן, היא דנה אותי לחיים ארוכים ובודדים. אין יום שבו אינני נזכר בה, ואני אוהב אותה עדיין כמו ביום בו נפטרה. אינני יכול לחשוב על אישה אחרת או על הקמת משפחה. ומאז אני מרגיש מחויב כל שנה לבוא ליערות האלה ולשתות מן השיקוי כדי לכבד את רצונה האחרון של אהובתי. דע לך ידידי הצעיר, כי אריכות חיים אינה בהכרח ברכה. אין יום בו אינני מתפלל שכוחו של השיקוי ימוג ואני אוכל להתאחד עם אהובתי."

האיש סיים את סיפורו, רוקן את כוסו, והלך לישון. לפני שעליתי על יצועי אותו לילה, בדקתי את אילן היוחסין של הכפר. מסתבר שאכן היתה בתקופת שלטונו של הוף השני אישה בשם ג'והאנה, והיא אמנם היתה מכשפת הכפר. היו לה שני נכדים: מריאן ויאן שנודע לימים כ"יאן האדום". ביתה נהפך לימים להיות לפונדק.

למחרת עזבתי מוקדם את חיקה החמים של אשתי והלכתי לחפש את האיש. כתמיד, חדרו כבר היה ריק ורק דמי הלינה והאוכל חיכו לי על מיטתו. זמן קצר לאחר מכן נכנסה אישתי עדיין עם קורי שינה בעיניה. "אין מה להצטער", אמרה למראה הבעת פני, "הרי גם בשנה הבאה הוא יגיע לכאן". חייכתי בעצב "כמובן, גם בשנה הבאה הוא יהיה כאן".

מיקי
5/6/1996